מוסיקה ללא דת, לאום ושפה/ נועם בן זאב

נועם בן זאב, גלריה, הארץ

1.11.2010

 זמר הדרום-אפריקאי הגדול סיפו מאבוזה הגדיר פעם את המונח "מוסיקת עולם" כמוסיקה שאפשר לרכוש באחת המחלקות של "טאואר רקורדס" - משמע, אם יש "עולם" כלשהו במוסיקה הזאת הרי זה עולם הגלובליזציה, ההאחדה הבינלאומית שנראית בחנויות זהות זו לזו ונשמעת בכל מקום אותו הדבר; ומטרתה: לרצות טעם מערבי שנוהה אחר האקזוטיקה בלי להתחייב לה לגמרי, שנהנה להתקרב כמטחווי אוזן אל הזר והשונה והמוזר, ליהנות מהמשיכה אליו ומהבהלה ממנו כמו ילדים בלונה פארק, ולסגת בחזרה למעוז המבטחים של הפופ.

מה שהתחולל בקונצרט בשבוע שעבר בתיאטרון העברי-ערבי ביפו אכן לא היה "מוסיקת עולם", למרות הצלילים המשכרים, בתערובת של מוסיקה ערבית ואפריקאית, סולמות פנטטוניים, וכלים מערביים ועממיים, שנשמעו מעל הבמה.

הקונצרט גם לא היה מפגן של דו-קיום ערבי-יהודי, או פלסטיני-ישראלי. המניע לקיים אותו לא היה אמנם מנותק מפוליטיקה וחברה - ואיך התוועדות מוסיקלית כלשהי יכולה להיות מנותקת מזה כלל? אבל בעיקרו הוא היה מוסיקלי: הסקרנות של מוסיקאים משתי תרבויות מוסיקליות, שבמקרה או לא גם משתייכים לשתי הקהילות החברתיות המנוחשלות והמנודות ביותר בחברה הזאת - הערבים-פלסטינים אזרחי ישראל, והישראלים יוצאי אתיופיה - להכיר זה את עולמו המוסיקלי של זה.

"הכל התחיל מעיקר התפישה שלנו, שהיא דיאלוג בין תרבותי", אומר עאמר נחלה, מוסיקאי ומלחין ונגן גיטרה ועוד, שהקים את הקונסרבטוריון הערבי הראשון בישראל: "בית אלמוסיקא" בשפרעם, ויזם את המפגש עם המוסיקאים יוצאי אתיופיה, "במשך השנים שיתפנו פעולה עם מוסיקאים מתרבויות שונות, בפסטיבל סן דני בצרפת, למשל - עם טורקים והודים ופלסטינים מפה ומהשטחים. עם בית הספר גילדהול בלונדון היתה לנו תוכנית לקידום מוסיקאים לתואר שני וניגנו בלונדון בשפרעם; וגם ניגנו 'פאדו' עם זמרת מפורטוגל. חשוב לנו שהעולם יכיר בתרבות שלנו, שיהיה שיתוף פעולה בינינו. התרבות שלנו כערבים-פלסטינים בישראל יכולה להכיל כל תרבות אחרת ולחבור אתה, הפתיחות אינסופית - בתנאי שזה יקרה מתוך שוויוניות ולא נחיתות. זה הבסיס לכל".

"הרעיון היה להתוודע אל תרבות מוסיקלית שקיימת כאן בארץ, אבל כזאת שאיננו מכירים עדיין. זה טבעי להימשך למה שלא נעשה מעולם. התקשרתי לעמותה שמקדמת את התרבות האתיופית, נפגשנו, והעלינו לפניהם את הרעיון. אני חושב שבהתחלה נדמה היה להם אולי שאני קצת הוזה, כי הכלים העממיים הצפון-אפריקאים לא קרובים בכלל למסורת הערבית - מאגרי הצלילים שלהם אחרים, אין להם את מורשת המיקרוטונים ומערכת הסולמות כפי שיש במוסיקה שלנו. זו מוסיקה בעלת מסורת עמוקה מאוד, פולקלור בעל מבנה ידוע, בצורה נגינה שהתקבעה לאורך דורות ומעולם לא נפתחה לסגנונות אחרים, או לאילתור".

"כן, קיבלנו טלפון, וזה דווקא לא נראה לי מוזר כלל", מספר סולומון אקלה, עולה ותיק כדבריו, ומנהל את עמותת בהלצ'ין - "התרבות שלנו" באמהרית - שמטרתה לשמר ולטפח את מורשת יהודי אתיופיה, "דווקא רציתי שניפתח, בסופו של דבר חשוב לנו מאוד להראות מה שקורה בקהילה, להציג את כלי הנגינה שלנו ואת התרבות שלנו. התקשרתי לדג'ן מנהלו, נגן המסנקו, והוא אמר מיד שלא תהיה בעיה להשתלב".

על מיתר אחד
משהו בכלי העממי האתיופי הזה, המסנקו, אולי רמז על החיבור האפשרי: זהו כלי פריטה בעל מיתר אחד בלבד, שמנגנים עליו בעודו מוחזק במאונך, כמעט זהה ל'רבאב' הערבי העממי שבו משתמשים במזרח התיכון. אקלה: "עאמר בא אלינו עם הצוות והיתה ישיבה מוצלחת, הם אנשים נחמדים - ופרויקט מוסיקלי כזה הרי יכול לחזק קשרים בין אנשים וגם בין עמים. המוסיקה לא מבדילה בין דת ולאום ושפה".
צוות "בית אלמוסיקא" בא למפגש הבין-מוסיקלי הזה עם ארבעה נגנים: נחלה בעוד ובגיטרה, ובשני קטעים גם בתוף טאר; לואיי בוסייני הפסנתרן, המתופף אמין אל אטרש, והסקסופוניסט יאמן עודי; רקדנית אחת: סנאא וכים; והזמר הנהדר עלאא עזאם: "הוא זמר מלידה וירש את השירה באופן גנטי כמעט, כבן של זמר אף הוא, שגדל באווירה של מוסיקה ערבית מסורתית קלאסית", מעיד נחלה על עזאם, ומוסיף: "לא השתמשנו בכלים ערביים מסורתיים כמו קאנון או נאיי או כינור ערבי אלא בכלים מערביים - וזה בגלל האווירה האפריקאית והצבעים שלהם, שיכולים לגלוש להשפעות בלוז וג'ז. עם הכלים המערביים אפשר היה להגיע לנקודות חיבור וליצור סאונד חדש, מעורב - גם בגלל הסולם הפנטטוני שהם משתמשים בו ושהוא משותף לבלוז. זה מרתק, כי הרגשנו בצורה ברורה כל כך עם איזו תרבות רחבה אנחנו נפגשים, אינסופית; עם תרבות של יבשת".
הצוות האתיופי כלל שני נגנים בכלים פולקלוריים אותנטיים: המסנקו, וקראר-באס בנגינת דוד דסטה; בתופים ניגן קיברו, ומתוך המוסיקה הכלית צמחה שירתה הנהדרת של הזמרת הירות בקלה. מדי פעם, בצעדים ותנועות שובות לב, הצטרפו לקדמת הבימה הקטנטנה של התיאטרון, יחד עם סנאא וכים, גם הרקדנית אביבה יוסף והרקדן אייצ'ו בייה.
"השירה היתה חוליה חזקה מאוד בחיבור הזה", אומר נחלה, "כשהירות שרה בליווי המסנקו אנחנו היינו ברקע, אבל במקומות אחרים היא ענתה בשירה שלה לעלאא, בדרך שלה. הוא שר קטע 'יא-ליל', אלתור שירי רגשני שמעורר התרגשות בקהל דרך הווירטואוזיות של הזמר, והיא לאט לאט נכנסה לזה והתחילה לאלתר, ולבנות משפטים מעניינים וערבים לאוזן - גם לאוזן שלנו. עלאא לא ויתר על המקמאת ושר במקאם בייאת וראסט ובסוף כולנו עירבנו בין זה לבין אקורדים של ג'ז ובלוז ומנגינות עממיות".

השילו רסן
התיאטרון הקטן, הדחוס בקהל, הידהד אפוא מצלילים שלא נשמעו בו קודם לכן - וכנראה טרם נשמעו בכלל. בהדרגה התחממה האווירה. הקטעים שרובם נכתבו קודם על ידי נחלה ונוגנו בחזרות האנסמבלים נפתחו לביצוע חופשי יותר, הרקדנים שעבדו בקפדנות על כוריאוגרפיה מדויקת, מקסימה, השילו רסן ולקראת סוף הקונצרט חגגו באילתור משותף, ומשמעות נוספת, מיוחדת, נוצקה לאירוע המוסיקלי.
"החלפת תרבות היא לא כמו החלפת חולצה", אומר סולומון אקלה, "היא כרוכה בתהליכים ארוכים של למידה. התרבות היא הנכס היקר ביותר שלנו, אבל לא רק לקהילה אלא לכל החברה. בסופו של דבר היא תהיה חלק מהמורשת הכללית של כולנו, ההיסטוריה היא אחת ושל כולנו - ואנחנו רוצים שהילדים שלנו ירגישו שהם גרים בבית, כמו שחלמנו כל הזמן".
"השורה התחתונה היא השיח בינינו", אומר עאמר נחלה, "לי יש מורשת מוסיקלית גדולה, ודרכה אני יודע שאוכל ליצור דיאלוג עם האחר; ומבחינתי תרבותית זה מציב אותנו במקום גבוה, מכובד, ופותח דלתות חדשות. במצב בו הקהילה שלנו נמצאת, קשה להשיג זאת רק דרך התרבות המוסיקלית שלנו נטו, כי הביקוש אליה בארץ הוא קטן מאוד".

ומה היתה התוצאה של התנגשות התרבויות הזאת?
"לא היתה התנגשות בין תרבותית אלא עירוב של הצללות, עירוב עשיר ומעניין. מה שנוצר לבסוף היא מוסיקה מודרנית".

גלריה, עיתון הארץ